החלטה בתיק ב"ש 7317/06

1.         בפני ערר שהגישה המדינה על החלטה מיום 17.12.06 של בית משפט השלום בירושלים (השופט רפאל יעקובי; תיק ב"ש 7835/06), בה הורה בית המשפט על שחרורם של המשיבים בתנאים מגבילים.  

2.         עניינם של המשיבים עבר מספר גלגולים בערכאות השונות. בתחילה, הוגש נגד המשיבים כתב אישום בו מיוחסת להם עבירה של סחיטה באיומים. על-פי כתב האישום האיומים המיוחסים למשיבים הסלימו עד שהגיעו לנקודת שיא ביום 22.10.06 בה, על פי כתב האישום, הם זרקו לעבר המתלוננת ובנה רימון הלם שהתפוצץ בפתח ביתם. זאת ועוד, ביום 24.10.06, נורו מספר יריות לעבר ביתם של המתלוננים ושני קליעים חדרו את דלת הכניסה. על כל אלה נוסף איום מפורש שהשמיע משיב 2 לאחיה של המתלוננת (סעיף 14 לכתב האישום).

עם הגשת כתב האישום ביקשה המדינה להורות על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.

3.         בבית משפט קמא לא היתה מחלוקת באשר לקיומן של ראיות לכאורה והדיון התמקד בשאלת עילות המעצר וחלופת מעצר. בהחלטה מיום 23.11.06, קבע בית משפט השלום כי מסוכנותם של המשיבים והחשש מפני שיבוש הליכי משפט הם "ממוקדים ונקודתיים" ולכן ניתן להפיג מסוכנות זו בחלופת מעצר מתאימה.

            לפיכך החליט בית משפט השלום כי המשיבים יורחקו מן היישוב צפרירים וישהו במעצר בית מלא בפיקוח ערבים.

4.         על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. כב' השופט דרורי קבע אף הוא כי יש מקום להורות על שחרורם של המשיבים לחלופת מעצר. עם זאת החליט השופט דרורי לשנות את חלופת המעצר וקבע כי המשיבים יימצאו במעצר בית מלא ביישוב בו הם גרים (ליאון). בנוסף נקבע כי המשיבים יוכלו לצאת מן היישוב בלוויית ערבים לצורך עבודתם במרכז המסחרי בית שמש.

5.         על החלטה זו הגישה המדינה ערר לבית המשפט העליון. בהחלטה מיום 27.11.06 החליט בית המשפט העליון (כב' השופטת ד' ברלינר) להחזיר את הדיון לבית משפט השלום. בית המשפט העליון קבע כי, על-פניו, יש ממש בטענת המדינה כי מדובר במסוכנות שהמענה ההולם לה הינו מעצר מאחורי סורג ובריח:

"לענייננו, אין מדובר רק בהיבט האינהרנטי של העבירה כאמור לעיל, אלא גם בהיבט הקונקרטי של ביצועה, כפי שהוא משתקף בעובדות שבכתב האישום. מדובר במעשים שנמשכו לאורך תקופה ארוכה והסלימו. מאיומים מילוליים עברו המשיבים לשימוש בנשק, גם אם השימוש בנשק נועד לזרוע בהלה ופחד בהבדל מפגיעה בגופו של אדם. העובדה שהמשיבים ניסו להתגבר בדרך של איומים על פסק דין של בית משפט בישראל, מוסיפה נופך של חומרה. אינני מקבלת, לפחות לא במלואה, את טענתו של הסנגור, כי מדובר "במסוכנות נקודתית" (דהיינו: מסוכנות רק כלפי אנשים מסוימים). מי שמסוגל להשליך רימון מעיד בכך על עצמו, כי הוא חסר מעצורים ושמא לא יירתע בעתיד גם מפני פגיעות בנפש. מכל מקום, די במעשים שבוצעו, קרי: השלכת הרימון והיריות כדי להצביע על המסוכנות שבמשיבים. לעומת זאת, מקובלת עלי טענתו של הסנגור, כי העבירות הקודמות של המשיבים ישנות (במיוחד נכונים הדברים לגבי משיב מספר 1) ומשכך הן אינן אמורות להוות רכיב דומיננטי בהחלטה."

            בית המשפט העליון החליט שלא להתערב בפן העקרוני של ההחלטה. עם זאת הורה על שינוי תנאי השחרור בערובה. בית המשפט העליון הוסיף כי לו היה הוא נדרש להחליט כערכאה דיונית "הדעת נותנת, כי החלטתי היתה שונה". לסיום קבע בית המשפט העליון כי חלופת המעצר אינה יכולה להיות ביישוב ליאון בשל הקירבה בין יישוב זה למקום מגוריהם של המתלוננים. לפיכך נקבע כי על המשיבים להציע חלופת מעצר אחרת במקום מרוחק. עוד קבע בית המשפט העליון כי חלופת המעצר, לרבות המפקחים, תיבדק על ידי שירות המבחן שימציא לבית המשפט השלום תסקיר מעצר לצורך זה.

6.         בית משפט השלום בחן את התסקיר שהגיש שירות המבחן והחליט כי, לעניין המגורים, כל אחד משני המשיבים רשאי לבחור בחלופה הרביעית עליה המליץ שירות המבחן (בעיר ירושלים), או בחלופה השלישית מבין החלופות שמנה שירות המבחן (במושב מחסייה). בית משפט השלום קבע עוד כי המשיבים יוכלו להגיע לבית שמש לצורך עבודה בקיוסק בליווי אחד מן הערבים שנמצאו ראויים על ידי שירות המבחן. בית משפט השלום קבע עוד כי אין להוסיף תנאי של איזוק אלקטרוני שלא נקבע כדרוש בהחלטת בית המשפט העליון ושאינו חיוני לאור ההשגחה של ערבים שנמצאו ראויים.

7.         על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שבפני. המדינה טוענת כי טעה בית משפט השלום בקובעו כי המשיבים יכולים לבחור את חלופת המעצר הנראית להם, שעה ששירות המבחן, שהינו הגוף המקצועי, המליץ אך ורק על החלופה בירושלים, תוך שהוא דוחה למעשה את החלופות האחרות שהציעו המשיבים.

            המדינה טוענת כי מושב מחסייה נמצא סמוך לבית שמש ומצוי למעשה בעברה האחר של העיר ולכן לא לכך התכוון בית המשפט העליון בקובעו כי יש למצוא למשיבים חלופה מרוחקת.

            המדינה טוענת עוד כי הלכה למעשה רק הערב יצחק בוזגלו נמצא ראוי על ידי שירות המבחן ובבית משפט השלום לא הונחה כל תשתית בדבר ערב אחר היכול לפקח על התנהגות המשיבים.

            המדינה טוענת כי משעה שבית המשפט העליון הורה כי חלופת המעצר תיבדק על ידי שירות המבחן היה על בית משפט השלום לקבל גם את התנאי של הפיקוח האלקטרוני עליו המליץ שירות המבחן. לטענת המדינה, בית משפט קמא התעלם לחלוטין מחוות דעתו של קצין המבחן ואיפשר למשיבים להשתחרר לחלופת מעצר שאינה מומלצת או מאושרת על-ידי שירות המבחן.

            לטענתה, אין בחלופת המעצר עליה הורה בית משפט השלום כדי לסכל או לבטל את האיום הנשקף למתלוננים מצד המשיבים.